אפרטהייד, כפי שהתקיים במשטר הקודם בדרום אפריקה, הוא פשע כנגד החוק הבינלאומי המיושם על-ידי מדינות המשתמשות במשטר דומה. כובד- משקלו של הפשע מודגם על-ידי הגדרתו כמעשה אנושי הנעשה בהקשר של משטר מוסדי ופעולה שיטתית כדי לשמר עליונות של קבוצה גזעית אחת על האחרות, והוא מחויב למטרה של שמירת המשטר הקיים. מכל מקום, החומרה של המעשה מחייבת שהגדרת משטר כזה תיעשה בזהירות יותר גדולה. כיום אנו רואים אינפלציה בהאשמות על פשעים בינלאומיים, אנחנו משתמשים במילים פשע נגד האנושות, רצח עם ואפרטהייד בקלות יתירה. אנחנו לא מבינים שכדי להאשים בדבר כזה צריך להיות מאוד זהיר. ניקח בחשבון שפשעים בינלאומיים נחשבים הפרה בוטה של החוק הבינלאומי, ומעמידים את מבצע העבירה במצב בו הוא עומד למשפט בכל בית משפט בינלאומי, לכן ההאשמה של ישראל כמדינת אפרטהייד היא לא מבוססת ויסודה בטעויות רבות. אני ארחיב דבריי על שתיים מהטעויות האלו שהן: אי-היכולת להבחין בין הנורמות של שטח כבוש וריבונות על טריטוריה, וכישלון בהבנת הפעולות של ישראל כחלק מעימות מלחמתי על בסיס הטרור הפלסטיני.

לשמיעת העמדה במלואה (דקות 00:00 – 02:35)

אחרי שהותקפנו בטרור עברנו לקיצון השני שהוא הפרדה, ולא רק בין ישראל לשטחים ולפלסטינים שם שזו הפרדה חוקית, אלא בין ישראלים ופלסטינים בתוך השטחים. ההבדל נוצר מאפליה בחוקים שהבדילו את הישראלים מהפלסטינים מבחינה חוקית ובקבלת תשתיות.
ההתנחלויות הוגדרו אזור צבאי סגור שאי-אפשר לפלסטינים להיכנס אליו בלי אישור ואזורים אלו הורחבו מאוד מעבר לשטחי ההתנחלויות עצמן. אמנם ישראלים יכולים לנוע שם חופשי ואפילו יהודים שאינם גרים בארץ יכולים לנוע שם בחופשיות, אך פלסטיני צריך אישור לגור בצד אחד של הגדר כשמשפחתו גרה בצד השני.
בתשתיות היישובים הישראלים מקבלים מים וחשמל ברשת מסודרת, ואילו בכפרים שליד מקבלים מים ממכליות וחשמל מגנרטור.
האפליה החמורה ביותר היא זו החוקית:
פלסטינים שיש להם אדמות בשטח הישראלי של הגדר צריכים אינסוף אישורים כדי להגיע פעמיים בשנה לאדמותיהם, ולכן רובם מוותרים ומוכרים אותן לישראלים. החוק מבוסס על אישור אישי שזה מתאים לחוק הישן, ולא על אישורים לפי שטח בלי כל קשר לזהות האדם שזה החוק החדש. יש אפליה גם בזכויות שמקבל רוצח ישראלי לעומת רוצח פלסטיני.

Apartheid means pervasive racial segregation laws, media censorship, banning of political parties, torture and murder of human rights activists in detention, indoctrination of children with racial ideology, removal of voting rights, and use of the death penalty for political crimes. But in Israel, Muslim and Christian citizens (of which there are more than a million) have the right to vote and regularly elect members of the Knesset, some of whom even oppose Israel’s right to exist. There is an Arab member of the Supreme Court, and have been Arab members of the cabinet. Numerous Israeli Arabs hold important positions in businesses, universities, and the cultural life of the nation. There is complete freedom of dissent in Israel and it is practiced vigorously by Muslims, Christians, and Jews alike. And Israel is a vibrant democracy. That Israel is not an “apartheid state” does not mean that there is not some de facto discrimination against its Arab citizens. Most Arabs cannot serve in the army, but few would choose to fight against fellow Arabs even if given that option. In the past, Arabs could not buy homes in certain Jewish areas, just as Jews cannot buy homes in Arab villages. The Israeli Supreme Court, however, ruled that the government may not allocate land based on religion or ethnicity and may not prevent Arab citizens from living wherever they choose.15 It is fair to say that Israel is making considerable progress in eliminating the vestiges of anti-Arab discrimination that were largely a product of the refusal of the Arab world to accept a Jewish state. It is also fair to say that despite some lingering inequalities, there is far less discrimination in Israel than in any Middle Eastern, Arab, or Muslim nation.

לקריאת העמדה במלואה

בפעם הראשונה ששמעתי את ההאשמה של ישראל באפרטהייד באזור השנים 2001-2 אני דחיתי אותה לחלוטין, ויותר מכך ממש התרגזתי, וזה מאותן הסיבות שהזכירה פרופ' זילברשץ. יש לי כבוד למילים ואני חושב שהן בעלות משמעות ולא צריך "לנצל" אותן. לא כל רצח ואפילו טבח, הוא רצח עם, ולא כל אפליה היא אפרטהייד.
שוב, כפי שציטטה במדויק פרופ' זילברשץ הוא אפליה מערכתית וממסדית של קבוצה אחת על פני האחרת ואני חושב שאין הכרח היום שזה יהיה נוגע לגזע אלא גם להבחנות אחרות כמו לאומיות. הועד הבינלאומי לגזענות הגדיר אותה גם כאפליה על בסיס לאומי. כאן זה גם עם דומיננטיות של קבוצה אחת על חשבון השנייה וגם עם הכוונה לשמור את הדומיננטיות הזו. אני חושב שלא אתקשה להוכיח שישראל מתכוונת לשמר את הדומיננטיות הזו. הפרויקט של קולוניאליזם באזור הגדה של חצי מיליון ישראלים הוא בעצמו מספיק כדי להוכיח את זה. נוסף לכך העובדה שאנו מחרימים אדמות בכמות עצומה, שאנו מרסנים את ההתפתחות הפלסטינית. אפילו לא שכונה אחת נבנתה לפלסטינים תחת השלטון הישראלי במשך 47 שנים. העובדה שלא עשינו דבר המעיד על ניסיון לקצר כמה שניתן את מצב הכיבוש, וגם ההצהרות של מנהיגינו, שאמנם לא סיפחו את השטח בגלל שהעולם לא כל-כך מאשר זאת. לפיכך אני חושב שיש לישראל כוונה לשמור את המצב הזה.

לשמיעת העמדה במלואה

פרופ' זילברשץ הציעה עוד טענת כנגד האשמת האפרטהייד, והוא האופי הזמני של הכיבוש. כמה שנים נוכל להשתמש במושג זמני עד שזה יהפוך לקבוע. הפילוסוף, הסופר והעיתונאי הצרפתי, אלבר קאמי, כתב: "אם עריצות, אפילו מודרנית, ממשיכה יותר מדור אחד, משמעותה למיליוני אנשים היא חיים של עבדות, ויתר על-כן כאשר הזמני חופף לזמן חייו של אדם, אז בשביל אותו אדם זה נצחי." הייתי מקבל את טענת הזמניות אם היה מדובר בשבועיים-שלושה, אפילו שנתיים. אמנם אנחנו נכנסים כעת לדור השלישי תחת כיבוש ואנו לא יכולים להתחבא יותר תחת זמניות, במיוחד כשאנו עושים כל-כך מעט להביא זאת לידי סיום.

לשמיעת העמדה במלואה

כשאנו באים לדון בגדה המערבית, עלינו לבחון את ההיסטוריה של השליטה הישראלית בגדה המערבית מ-1967 והלאה. באופן כללי מרגע שישראל כבשה את הגדה המערבית היא החלה במדיניות של האחדה. השאיפה של הממשלות הישראליות הייתה למחוק את הקו הירוק, להעלימו ככל שניתן, זה אפילו נמחק מהמפות שבהן לימדו בבתי הספר. לא רק מספרי ההיסטוריה זה נמחק אלא גם על הארץ עצמה. משה דיין שר הביטחון דאז העניק אישור חופשי גם לישראלים לנסוע לגדה המערבית וגם לפלסטינים להיכנס לישראל. אנשים נעו באופן חופשי וגם תשתיות הכבישים, המים והחשמל חוברו במהרה. ישראל ניסתה להשתיל את האיבר הזה בגופה, אבל הוא דחה אותנו בהתקפות טרור חסרות רחמים ברחובות ישראל. בעקבות זאת המדיניות הישראלית בשטחים השתנתה מהאחדה לקיצון השני של הפרדה.
אם מדובר היה בהפרדה בין הגדה המערבית לישראל זה לא היה בעייתי כלל, ופה אני מסכים עם פרופ' זילברשץ ששום מדינה לא חייבת לתת למי שאינו אזרח שלה להיכנס לשטחה. אם גדר ההפרדה הייתה נבנית על הקו הירוק כל זה היה חוקי לחלוטין. אמנם ההפרדה לא הייתה בין ישראל לגדה המערבית, אלא בין ישראלים לפלסטינים בתוך הגדה המערבית. זה נעשה על-ידי סדרת חוקים שהבדילו בין פלסטינים לישראלים מבחינה חומרית, חוקית ובחיבור לתשתיות. בהתחלה ההתנחלויות הוגדרו כ"אזור צבאי סגור" שמאפשר לפלסטינים להיכנס אליו רק אם יש להם אישור. נוצרה מערכת בירוקרטית של אישורים והיא הורחבה לאזורי ביטחון נוספים מסביב לשטחי המגורים בהתנחלויות. 

לשמיעת העמדה במלואה

ממשלת ישראל באמצעות צבאה מקיימת שלטון אפרטהייד ברוטאלי בשטח הכבוש על ידה, תוך הפיכת כל כפר וכל עיר פלסטינית למחנה מעצר גדור או חסום. זאת על מנת לפקח על תנועת התושבים ולהקשות עליה. ישראל אף מטילה עוצר מלא כל אימת שהמתנחלים, שפלשו לשטחם של הפלסטינים שלא כדין, חוגגים חגיהם או מנהלים תהלוכותיהם.
לא זו בלבד אלא אף זו, אלופי הפיקוד, המוציאים פקודות, תקנות, צווים והוראות לעיתים מזומנות, שהרי הם האדונים המושלים בשטח, כבר עיקלו משארית אדמתם של הפלסטינים אדמות נוספות לצורך סלילת כבישים "רק ליהודים". כבישים נפלאים, רחבים, סלולים היטב, מוארים בלילה – כל זה על אדמה גזולה. כאשר פלסטיני נוסע על כביש זה, רכבו מוחרם והוא נשלח להסתלק מהשטח. ישראל היא מדינה כובשת המדכאת זה 40 שנה עם ילידי, הזכאי לחירות ולריבונות משלו תוך חיים בשלום איתנו.

לקריאת העמדה במלואה

ההאשמה שישראל לא נותנת לפלסטינים זכויות פוליטיות בשטחים, מבוססת על הרחבה מוגזמת של החוק בשטחים כבושים. במשטר צבאי זמני מותר להגביל את הזכויות הפוליטיות של האוכלוסייה.
ישראל מואשמת בכך שלא מעניקה לפלסטינים זכויות אזרחיות ובכך היא מבצעת אפרטהייד. ריבונות זמנית זו היא בדיוק ההיפך ממשטר פוליטי מתוקן. הצבא אחראי על שלושת זרועות השלטון בשטח – מבצעת שופטת ומחוקקת. לפיכך זכויות פוליטיות בסיסיות כמו הזכות למחות, להתאסף ולייצוג, מוגבלות בשטח כבוש צבאי. התעלמות מההבדל בין קיום זכויות פוליטיות תחת שלטון צבאי ובין קיומן בשטח הריבונות של המדינה איננה מתקבלת על הדעת. האשמת ישראל על אי-הענקת זכויות פוליטיות לפלסטינים מתבססת על הנחות המרחיבות בצורה מוגזמת את החוק. ביסוס האשמות על טענה כזו הוא חסר קרקע.

לשמיעת העמדה במלואה

החוק ההומניטרי שהוא הבסיס לכיבוש צבאי מייעד את השטחים האלה לשלטון צבאי סגור, ולכן אדם המבקש לעזוב את השטח צריך אישור לכך. לפיכך הדרישה לעכב תנועה של פלסטינים היא אפשרית ולכן בתקופות של רוגע אישורי יציאה ניתנו בקלות יחסית, והגברת הקושי לצאת באה כתוצאה מפגיעה שלהם באוכלוסיית ישראל. ההגבלות האלה על תנועה תואמות את החוק הבינלאומי וההומניטרי, שמאפשר הגבלת תנועה מסיבות ביטחוניות. הטענה שישראל מקפחת זכויות אדם בכך שלא נותנת לפלסטינים להיכנס לעבודה בישראל משקפת טעות בהבחנה בין השטח הכבוש לשטחי ישראל בתוך הקו הירוק. השטחים אינם בשליטת ישראל ולכן הכניסה לישראל מתוכם היא כמו כניסה ממדינה זרה. החוק הבינלאומי מאפשר למדינה ריבונית לקבוע הגבלות לכניסה אליה ממדינות זרות. לפיכך אין מחויבות מצד ישראל להניח לפלסטינים להיכנס לשטחי המדינה באופן חופשי ולא לספק להם עבודה בתוך שטחהּ. ההחלטה על בניית גדר ההפרדה באישור בית המשפט הישראלי העליון באה בעקבות מתקפות טרור מסיביות. בהרבה מקרים הורה בית המשפט לשנות את תוואי הגדר בשביל לאפשר לפלסטינים חופש תנועה, למרות הסכנה שבכך לביטחון ישראל. למרות שנתינת חופש התנועה לפלסטינים לא מחויבת לפי החוק, בכל זאת בית המשפט השתדל לאפשר זאת ככל שניתן.

לשמיעת העמדה במלואה

פרופ' זילברשץ קראה את דברי השופטת בייניש בנוגע להחלטה של בית המשפט העליון למנוע ממכוניות פלסטיניות לנסוע על כביש 443, אבל אני נוסע בדרך זו מת"א לירושלים כמעט כל יום ויש לי משחק שאותו אני משחק עם הקולגות שלי שנקרא "מצא את הפלסטיני". ישראל לא מבצעת את החלטות בית המשפט העליון, כשהיא לא רוצה לבצע אותן. מיד לאחר שהחלטת בית המשפט נקבעה, הצבא חסם את כל הכניסות של תושבים פלסטינים לכביש, והכניסה לרמאללה שהיא הסיבה שפלסטינים נסעו בכביש הזה גם נחסמה. אז הם אמרו שפלסטיני שרוצה לנסוע בכביש צריך אישור כניסה לישראל, וכך רק הליקופטר יכול להביא היום פלסטיני לכביש הזה, וכך גם בכבישים נוספים בגדה המערבית. כבישים עוקפים שנבנו על אדמות שהוחרמו מהפלסטינים אפילו לא כותבים ששכם או רמאללה נמצאות באזור. אתה נוסע בכביש ונדמה לכל שכל מה שיש מסביב הוא רבבה, קריית ארבע ובית אל.

לשמיעת העמדה במלואה

אולי ההפרדה האכזרית והמפלצתית מכולן היא ההפרדה החוקית. ניקח לדוגמה  את גדר ההפרדה, היא בנויה ממתכת ומחוטי חשמל, בחלק מהמקומות מבטון, אבל אפשר לטפס מעליה אם אתה מתאים פיזית לעשות זאת. לכן, מעבר לגדר החיה, גדר חוקית נבנתה. החוקים המאפשרים לחייל במחסום לבדוק מי יכול להיכנס או לצאת, ואני לא מדבר עכשיו על כניסה למדינת ישראל כי למדינת ישראל יש זכות למנוע את הכניסה, אלא על תנועה בתוך הגדה, תנועה של פלסטינים לקרוביהם. ל-100 כפרים יש אדמות בצד הישראלי של הגדר והם מותרים להגיע אליהן רק פעמיים בשנה. כמות הבירוקרטיה שהם נצרכים לסבול בשביל זה היא כזו שרובם נוטשים את אדמתם למתנחלים. החוקים של הכנסת עובדים על בקשה אישית וזה מתאים לחוק הישן, החוק המודרני עובד לפי שטח ולא משנה מי האדם שגר שם. יישום אישי של החוק הוא מה שהחוק המודרני דחה בגלל שהוא יצר המון זוועות ועוולות, והיום אנחנו מיישמים חוקים ליברליים מודרניים לישראלים ועוזבים את הפלסטינים לחוקים לא דמוקרטיים, צבאיים ומדכאים.

לשמיעת העמדה במלואה

להמשך דיון בסוגיית אפרטהייד בשטחים